בן לאה וצבי. נולד בשנת תר"צ (1930) בפולין. אח בכור לזכריה וישראל.

יעקב, שכונה על ידי אוהביו יענקל'ה, עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1934. הם התיישבו בחדרה והוא למד בבית ספר יסודי בעיר. המשיך ללימודים מקצועיים בתחומי המסגרות והנגרות בקיבוץ יגור בצפון, בבית הספר "טיץ"- תיכון להכשרת בעלי מלאכה ע"ש לודוויג טיץ, שם סיים את לימודיו וקיבל תעודת בגרות.

יעקב היה ילד ונער עצמאי, חרוץ מאוד ופעיל בתנועת "הנוער העובד והלומד". הוא התגייס ביוני 1947 לפלמ"ח במסגרת הכשרת "ארז" עם חבריו לתנועה ושובץ לפלוגה ג' בגדוד השלישי של חטיבת "יפתח".

במסגרת שירותו במחתרת ובצה"ל לקח חלק בקרבות שונים על הקמתה ועצמאותה של מדינת ישראל, ובהם הקרבות על כיבוש עין-זיתון, צפת, נבי-יושע ועמק הירדן, מבצע "דני" במסגרתו כבשו כוחות צה"ל את רמלה ולוד ובקרב על לטרון.

במלחמת העצמאות, ב-6 באוקטובר 1948, בזמן שיעקב וחבריו ליחידה אבטחו את קו המים שירד מצפון המדינה באזור חירבת מחאז שבצפון הנגב, הפציץ מטוס מצרי את המשאית בה היו. כתוצאה מההפצצה מפקד הכוח נהרג ויעקב נפצע קשה. הוא טופל תחילה בבית חולים שדה בקיבוץ רוחמה ומשם הועבר לבית החולים תל-השומר להמשך טיפול והחל בתהליך שיקום ארוך בן כשנתיים.

יעקב היה נחוש להמשיך את חייו ולא לתת לפציעה לגדוע את חלומותיו ושאיפותיו. גישתו האופטימית לחיים ויכולתו להתמקד בטוב ובחיובי סייעה לו בהתמודדותו עם הפציעה הקשה והנכות שנגרמה לו, כאשר לצד התמודדותו עם סבלו הפרטי הוא החל לפעול להקמת ארגון לנכי צה"ל שירכז את הטיפול בלוחמים שנפצעו ויקל עליהם בתהליך השיקום ואחריו. אחר כך אף כיהן בארגון "נכי צה"ל" כחבר מועצה.

עם סיום תקופת השיקום הוא עבד בחברת "רגב" בתחום עבודות העפר וסלילת דרכים, כשהוא נוהג בטרקטור ומתנהל בעצמאות מלאה במטרה להגשים את עצמו על כל הפוטנציאל הטמון בו, ללא תלות במגבלתו הפיזית. מסיבה זו הוא סרב להצעת משרד הביטחון למימון לימודים בטכניון, ואחרי שעזב את "רגב" החל לעבוד בחברת החשמל, במחלקת התחבורה.

לצד בניית קריירה, הקים יעקב זוגיות אוהבת ואיתנה עם טובה. השניים הכירו בשנת 1952 במהלך מפגש אקראי בין חברים משותפים, כאשר בסיומו הוא ביקש את מספר הטלפון שלה, הם יצאו לפגישה ראשונה ומאז היו בלתי נפרדים.

בחלוף שנתיים מההיכרות הם נישאו, הקימו את ביתם ברמת השרון וגידלו שני ילדים – דרור ועינת. טובה סיפרה עליו שהיה בן זוג אוהב וקשוב, חבר אמיתי לחיים. הזוגיות ביניהם הושתתה על כבוד, פרגון הדדי, הענקה והתחשבות.

ילדיו היוו עבורו מקור גאווה ונחת. עינת סיפרה על אב מסור ודואג שנחישותו לקיים חיי שגרה חרף פציעתו הייתה חלק מהאווירה ומהלך הרוח בבית. משפחתו הייתה בראש מעייניו והוא הקפיד על בילוי זמן איכות בחיק המשפחה המורחבת, בין אם במפגשים יזומים ובין אם במסגרת טיולים משותפים ברחבי העולם.

במהלך שנות עבודתו בחברת החשמל יעקב עבר הכשרות שונות והתקדם בתפקידים ובהיררכיה הארגונית. הוא מונה לתפקיד מנהל מחלקת התחבורה של מחוז הדרום, ובהמשך לתפקיד מנהל מחלקת "כחול-לבן" לעידוד הייצור המקומי-ישראלי של חלקי חילוף לתחנות כוח, תפקיד בו כיהן עד פרישתו לגמלאות.

צבי, חברו לעבודה, כתב ערב פרישתו: "כל מילה כתובה או אמירה מתוחכמת / לא תבטא נאמנה את אישיותך הנהדרת / כחבר, כמדריך וכמנהל / תפילה אחת בליבי – הלל. // נפגשנו, ואני כפניקס מרוסק בערבות השימון / באוזן קשבת וביד מלטפת בחנת ונוצר האמון / היום אני מתוודה וראשי שוב מורם / איך פרגנו לי מנהל כזה מושלם. // למרות שלא מקובל לערב שמחה בשמחה / הפעם אחרוג ואיתך הרבה הרבה סליחה / לאחר עשרות שנים של מנגינה מצורצרת / מאז נשמעת שוב שירת הברבור שעבורי היא נהדרת / בצורה זו או אחרת, יענקל'ה בריל מנהל לתפארת".

יעקב היה איש רב פעלים, חרוץ וביצועיסט. פטריוט ואוהב את הארץ, אופטימיסט מושבע המהווה מודל לחיקוי ומעורר השראה. אדם חם, הרואה את הטוב באנשים, "אבא של כולם". עשה הכול בענווה, בצניעות, ללא רהב ותוך מתן כבוד לסובבים אותו. איש רב זכויות ומעשים טובים שנהג ללוות נכי צה"ל, לבקר באגף השיקום ולספר את סיפור חייו במטרה לחזק את רוחם של הפצועים השוהים בשיקום. בנוסף, הוא עסק בספורט נכים בתחומי האתלטיקה הקלה, שימש כקפטן נבחרת הכדורעף וכמלווה משלחות ספורט לתחרויות נכים בחו"ל, לרבות אולימפיאדות נכים, ואף זכה במספר מדליות אישיות על הישגיו בספורט.

בעל ידי זהב היה, שתיקן את כל הנדרש בבית, בין אם בענייני אינסטלציה ובין אם בעבודות התחזוקה אחרות. כן היה נגר חובב, שנהג לבנות רהיטים לבני המשפחה.

אחרי עשרות שנים ברמת השרון עברו בני הזוג לגור ברחובות בסמוך לבתם עינת, שם הוא היה סבא במשרה מלאה, מחויב, תומך ומפנק. אף בילה זמן משותף עם נכדיו בהרכבת רהיטים ובביצוע עבודות נגרות שונות.

יעקב חלה ובימיו האחרונים היה מוקף במשפחתו המורחבת. ילדיו ונכדיו באו לשהות במחיצתו ולשמוע את סיפוריו. ערב פטירתו התכנסה המשפחה למפגש והוא הספיק לראות את כולם וליהנות מהם.

יעקב בריל נפטר ביום ח' באדר תשע"ז (6.3.2017). בן שמונים ושש בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין רמת השרון-מורשה. הותיר אחריו אישה, בן ובת ונכדים.

ספדה לו עינת בתו: "איך נפרדים מאדם כל כך מרכזי בחיינו? אתה הדוגמה שגם סלעים נשברים. היום גיליתי שיש לי המון אחים, לא מעט מהאנשים שצלצלתי להודיע להם אמרו שהיית כמו אבא בשבילם... אוהבת אותך מאוד. היית מאוד משמעותי בחיים שלי ושל בנותיי. מבטיחה לשמור על אימא ולהמשיך להיות שם בשביל בנותיי כמו שאתה היית בשבילי ובשבילן. כבר מתגעגעת".

נכדו עמוס ספד לו: "אתה דמות מאוד חשובה בחיים שלי והלוואי שיכולת לשמוע איך אני מדבר עליך ומספר עליך לכל החברים שלי. על זה שאתה מודל הצלחה להגשמת ערכים ולא עכשיו כשאתה לא פה, אלא באופן קבוע. רק אתה ואני יודעים כמה עשית בשבילי... אני לא מצליח למצוא מילים שיתארו עד כמה שאתה חשוב לי, עד כמה שאני אוהב אותך ועד כמה אני מוקיר את כל מה שעשית בשבילי... אני כל כך אוהב שאתה נמצא ואוהב לבלות איתך. זה יחסר לי מאוד ואני מבטיח לבוא לבקר אותך כאן. תודה סבא".

ספדו לו נכדיו: "היית הרבה מעבר לסבא בשבילנו. היית חלק בלתי נפרד בגידול של כולנו. תמיד עמדת ותמכת מאחורי כל החלטה שקיבלנו, אפשרת לנו ללכת בעקבות הבחירות שלנו ושמרת עלינו מקרוב. תמיד היית סבא מספר אחת".

ספד לו בנו דרור: "כן, הוא היה האבא של כולם וגם שלי. שלי הוא היה אבא 61 שנים. אתמול כשטלפנתי להודיע לכמה קרובי משפחה וחברים – הבנתי שבעצם יש לי עוד כמה "אחים ואחיות". מיילן – בן דוד שלנו שהגיע לפני סוף שנות ה – 80 לארץ מארה"ב אמר לי "הוא היה כמו האבא שלי בארץ" טיפל בי כמו בן. באבי ומשל'ה למדן – טיפל לפני שנים רבות לאחר מות אברמל'ה – בעלה של נעמי כמו בניו. לשרית – חברה של אחותי מתמרת, בנה שולחן מעץ ויש עוד דוגמאות – כן הוא היה כזה, אבא של כולם עם לב רחב, דאגה ונתינה.

אתמול כשיצאתי לתלות מודעות אבל עברתי ב 3 תחנות חשובות בחייך וגם בחיינו, אבל תחנה אחת הייתה משמעותית, משמעותית מאוד גם עבורי – חברת חשמל. 44 שנים עבד שם, כל בוקר התחיל ב 5 וחצי בבוקר. אתמול הגעתי בצהריים ל"מרכז הטכני" של חברת חשמל בת"א ונגשתי ישר למשרד שהיה שלו, בקשתי מאחת המזכירות שדכן כדי לתלות את מודעת האבל – היא שאלה אותי מה אתה תולה? הראיתי לה את מודעת האבל ואז סיפרה לי בהתרגשות – "אבא שלך קיבל אותי לעבודה מעט לפני שפרש. וואו, אני זוכרת אותו מאז, איזה אבא היה לך! הוא היה האבא של המחלקה, מחלקת התחבורה".

עברתי בין המשרדים, נכנסתי למוסך המרכזי, עשיתי סיבוב בנקודת השטיפה – כל הזמן ראיתי אותו בדמיוני רץ ועובד, מדבר עם העובדים, בודק ומתעניין. כן, הוא היה גם האבא שלהם. הוא גם היה האבא של מדינת ישראל ואפילו התחלק איתה בגופו. במלחמת השחרור, בקרב באזור בית קמה של היום, הוא איבד חצי רגל ימין. אז הוא היה רק בן 18!

למרות הפציעה הקשה וההחלמה בת השנתיים בתל השומר הוא חזר לחיים נורמליים ומי שלא ידע שהוא קטוע רגל לא יכול היה לראות זאת, כשהלך אחד האדם. כן, זה היה הוא עם כוח רצון אדיר וגם כאן התנדב ופגש פצועים מכל המלחמות ונעשה לחלק מהם דוגמא ומופת, אבא לדוגמא.

61 שנים בילינו ביחד, חתיכת זמן. 61 שנים שבו אתה משמש דוגמא בכל נושא, לכל. כבר מתגעגע".